במשך עשורים התרגלנו לחשוב על אוטיזם דרך המושג "לקות חברתית". לימדו אותנו שלאוטיסטים.ות יש קושי מולד להבין אחרים, לקרוא סיטואציות או לגלות אמפתיה. אבל כשצוללים לעומק תיאוריית "בעיית האמפתיה הכפולה" (Double Empathy Problem) של ד"ר דמיאן מילטון, מבינים שהסיפור הוא אחר לגמרי. הקצר בתקשורת הוא לא פגם בתוך האדם האוטיסט; הוא פשוט תוצאה של מפגש בין שתי שפות נוירולוגיות שונות.

​

מילטון טוען שהאמפתיה היא תהליך דו-סטרי. בדיוק כפי שלאדם אוטיסט קשה לעיתים לפענח את הרמזים והסאבטקסט של אדם אליסט (מי שאינו אוטיסט), כך גם לאדם האליסט קשה באותה מידה להבין את עולמו הפנימי, הבעות פניו וסגנון התקשורת של האוטיסט. הבעיה נוצרת כי בעולם שבו רוב האנשים מדברים בשפה אחת, מי שמדבר בשפה השנייה נתפס באופן אוטומטי כ"טועה" או כמי שזקוק לתיקון.

​

בסביבת העבודה, הפער הזה מתורגם לעיתים קרובות לפרשנויות שגויות שפוגעות ביעילות הארגונית. כשעובד אוטיסט מצביע על טעות בפרויקט בצורה ישירה ונטולת גינונים, הוא עושה זאת מתוך יושרה מקצועית ודאגה כנה לתוצאות. המנהל האליסט, שמדבר בשפה של רמזים והיררכיה חברתית, עלול לפרש את הישירות הזו כחוסר כבוד או תוקפנות. זהו הקצר במיטבו: שני אנשים עם כוונות טובות שפשוט לא מצליחים לקרוא את המפה אחד של השני.

​

כשאנחנו מבינים שהאחריות על הגשר הזה היא משותפת, אנחנו מפסיקים לחפש אשמים ומתחילים לחפש פתרונות. המפתח הוא מעבר לתקשורת מפורשת. בארגון שמבין אמפתיה כפולה, לא מצפים מהעובד "לנחש" למה התכוון המנהל, ולא מניחים הנחות לגבי הכוונות של העובד. פשוט שואלים ואומרים. סגנון עבודה כזה לא רק מונע חיכוכים מיותרים, הוא הופך את כל הצוות ,אוטיסטים ואליסטים כאחד, לחד ומדויק יותר.

 

בסופו של דבר, תקשורת טובה היא לא תוצאה של דמיון בין אנשים, אלא של סקרנות כלפי השונה. כשאנחנו מפסיקים לראות באוטיזם לקות ומבינים שמדובר בשפה אחרת של חשיבה והבעה, אנחנו פותחים פתח לסביבת עבודה הרמונית ואפקטיבית הרבה יותר, שבה לכל אחד יש מקום להביא את היתרון הייחודי שלו בלי שילך לאיבוד בתרגום.