כשאנחנו מדברים על אוטיזם בעולם העבודה, השאלה הראשונה שמעסיקים נוטים לשאול היא: "מה רמת התפקוד שלו?". התרגלנו לחלק את העולם לשניים: אלו שזקוקים לעזרה רבה ואלו שיכולים "להסתדר לבד". אבל החלוקה הזו היא לא רק פשטנית, היא הכשל המרכזי שמונע מארגונים להבין את העובדים שלהם ומאנשים מוכשרים להביא את עצמם לידי ביטוי. כשאנחנו פוגשים עובד אוטיסט שמתקשר בצורה רהוטה ועומד במשימות שלו, הנטייה האוטומטית היא לתייג אותו כבעל "תפקוד גבוה". בעיניים אליסטיות, המונח הזה אומר שהאדם נראה ומתנהג כמעט כמו כולם, ולכן הוא כנראה לא צריך דבר. אבל כאן בדיוק טמונה הבעיה: הציפייה מעובד ב"תפקוד גבוה" היא לתפקד בלי הנגשות, מבלי להבין שהמאמץ להיראות "רגיל" (רגיל ביחס למי?) שואב ממנו אנרגיה אדירה.

​

מצד שני, המונח "תפקוד נמוך" מסוכן ואלים לא פחות; הוא משמש כתווית שמוחקת את הפוטנציאל של האדם ומהווה תירוץ ו"הצדקה" חברתית לשלול ממנו את האוטונומיה שלו. כשמתייגים מישהו כ"בתפקוד נמוך", הסביבה מרשה לעצמה להחליט עבורו ולבטל את היכולות שלו להגדיר את צרכיו. כאן נחשף הכשל בתפיסה שלנו לגבי הקשר בין עצמאות לאוטונומיה: אנחנו נוטים לקדש עצמאות (היכולת הפיזית לעשות הכל לבד) ושוכחים שמה שבאמת מגדיר אדם הוא האוטונומיה שלו. עובד יכול להתקשות בפעולות יומיומיות כמו התלבשות או תקשורת ורבלית, אך בהינתן ההנגשות המתאימות (כמו תקשורת בהקלדה), הוא יכול להיות מתכנת פנומנלי או איש חינוך מבריק. העובדה שאדם זקוק לעזרה בתחומים מסוימים לא אומרת שהוא פחות מוכשר, פחות בעל דעה או פחות ראוי לנהל את הקריירה שלו.

 

הטעות היסודית היא המחשבה על אוטיזם כציר ליניארי שנע בין "קצת אוטיסט" ל"הרבה אוטיסט", בעוד שבמציאות מדובר בפרופיל משתנים רחב שאינו ניתן לצמצום לציון אחד של תפקוד. הספקטרום הוא אינסופי ובו לכל אוטיסט יש פרופיל ייחודי: עובד יכול להיות בקצה העליון בכל הנוגע ליכולות טכניות וריכוז, אך בו זמנית לחוות קושי משמעותי בוויסות חושי או ברמות חרדה גבוהות (קשיים שלעיתים נפתרים בקלות באמצעות פתרונות גמישים כמו אפשרות לעבודה מהבית, המאפשרת שליטה מלאה בסביבה החושית). כשאנחנו מתמקדים רק במה שנראה "בסדר" כלפי חוץ (ושוב, בסדר ביחס למי?) אנחנו מפקירים את האזורים השקופים בגלגל, אותם מקומות שבהם העובד זקוק למענה על צרכי תמיכה קריטיים כדי לא להגיע לשחיקה.

​

השינוי הנדרש הוא מעבר חד מדיבור על רמות תפקוד להבנה עמוקה של צרכי תמיכה (Support Needs). בעוד שרמת תפקוד היא שיפוט חיצוני על כמה העובד "נוח" לסביבה, צרכי תמיכה הם שאלה ניהולית ומקצועית שבודקת מה העובד צריך מהסביבה כדי להביא את היתרון שלו לידי ביטוי. כשאנחנו עונים על צורך ספציפי, בין אם זה שקט חזותי או תקשורת כתובה ומפורשת, אנחנו לא עושים טובה לעובד; אנחנו פשוט מפסיקים להעניש אותו על כך שסגנון התקשורת והעיבוד שלו שונה. תפקוד הוא לעיתים קרובות המסיכה שעוטים כדי לשרוד בעולם שלא נבנה עבורנו, אבל צורך הוא המציאות הנוירולוגית. כשאנחנו בונים מקום עבודה שרואה את כל הגלגל ומבין שהאחריות על התקשורת היא הדדית, אנחנו מפסיקים למדוד אנשים לפי כמה הם דומים לנו ומתחילים להעריך אותם לפי הערך הייחודי והאוטונומי שהם מביאים איתם.